בני זוג החיים כידועים בציבור (ידועים בציבור נחשבים מי שעומדים בתנאים שנתגבשו בעיקר מהפסיקה), יכולים לערוך הסכם שיסדיר את חלוקת רכושם במקרה של סיום הזוגיות.
הסכם תקף צריך להיערך בכתב ולהיחתם בידי שני הצדדים.
ניתן (אך אין חובה) לאשר את ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה או אצל נוטריון.
ככלל, על פי פסיקות בית המשפט במרוצת השנים, בני זוג ידועים בציבור עשויים להיחשב כבעלי זכויות זה ברכושו זה של זה, במקרה של פרידה. במקרים מסוימים ובהתאם לנסיבות, ייתכן שיתוף גם אם הרכוש רשום על שם אחד מבני הזוג בלבד.
הקניית זכויות לבן הזוג האחד ברכוש בן הזוג האחר מבוססת על "חזקת השיתוף בין בני זוג".
אם בני זוג החיים יחד ואינם נשואים אינם מעוניינים שתחול עליהם "חזקת השיתוף", עליהם לעשות זאת במסמך מפורש – הסכם לחיים משותפים, בדומה להסכם יחסי ממון בין בני זוג נשואים.
הקשר בין הסכם לחיים משותפים לבין צוואה או ירושה
אדם יכול להוריש (על פי צוואה או לפי חוק הירושה, ראו מאמר בנושא) רק נכסים וכספים שבבעלותו, או את החלק שלו בלבד בנכסים משותפים.
אדם אינו יכול להוריש את רכושו או להורות מה ייעשה בו לאחר מותו אלא בצוואה בלבד.
הסכם לחיים משותפים קובע כיצד יחולקו הנכסים של בני זוג בינם לבין עצמם, ובכך קובע מהו היקף העיזבון של כל אחד מבני הזוג, ואילו צוואה קובעת כיצד יחולק אותו עיזבון.
דוגמה
גבר ערך הסכם לחיים משותפים עם בת זוגו ולפיו הדירה שרשומה על שמו בלבד תהיה משותפת. כך, חצי מהדירה יהיה שייך לבת הזוג לפי הסכם הממון, למרות הרישום, והוא יוכל להוריש את מחציתה השנייה בלבד של הדירה ליורשיו (בהתאם לצוואתו, אם כתב צוואה, ואם אין צוואה – על פי כללי חוק הירושה).
